כלל ראשון: לא לבלבל בין העסק לבין החיים האישיים.

וזה נכון לגבי כל דבר: טלפונים עסקיים בזמן חיי משפחה; כעסים שמביאים מהעבודה הביתה; טיפול בעסק כשאת כבר במיטה; מענה ללקוחות בשעות לא שגרתיות; ועוד.

איך עושים את זה? באמת מפרידים.

כבר כמה שנים שיש לי שני טלפונים, אחד אישי ואחד עסקי. אני משלמת על עוד קו וקניתי לעצמי עוד מכשיר, אבל וואלה, זה שווה כל שקל, כי אני יודעת שיש שעה ביום שאני משתיקה את הטלפון העסקי ומסיימת את יום העבודה.

"אבל אני עונה ללקוחות גם ב-2.00 בלילה, כי אם אני לא אענה הם יברחו לי…"

תאמיני לי, הם לא יברחו לך. לקוחה שרוצה את הטיפול שלך תיצור קשר בבוקר בשעות נורמאליות (ולא ב-22.00 בלילה). להפך, אם תעני לה בכול שעה ביום ותהי זמינה בלי סוף היא תבין שאת זמינה תמיד, ושאת עונה לה תמיד, ושאין אצלך גבולות, וזה יוזיל אותך וזה יוזיל את השירות שאת נותנת.  זה יהפוך אותה לבעלת עסק לחוצה שמחפשת לקוחות בכול מחיר, וכלקוחות אנחנו לא רוצים נותני שירות כאלה.

להיות בעלת עסק זה אומר לעבוד ולקחת אחריות בעצמך (כי אין לך על מי לסמוך חוץ מעל עצמך), אבל זה לא אומר לוותר על החיים לגמרי, וזה לא אומר לתקתק בטלפון עם לקוחות פוטנציאליות בשעות לילה מאוחרות. נכון, אין לנו את הפריבילגיה שיש לשכירים (להפיל את העט ללכת הביתה וזהו זה), אבל אנחנו יכולות ליצור הפרדה ולא לערבב בין העסקי לאישי עד כדי כך שנרגיש שהעסק מנהל אותנו, ולא אנחנו את העסק.

#גבולות.

ממני,

חן